מאת: ענת הודסמן
לפעמים, כשאנחנו כל כך רוצים לעזור למטופל או לילד שלנו, אנחנו עושים את הטעות הכי גדולה: אנחנו מנסים למדוד לו את הנעליים. אנחנו בוחרים עבורו את המסלול, מזהירים אותו לא ללכלך את הסוליות, ומחזיקים לו את היד כל כך חזק – עד שהוא שוכח איך להרגיש את האדמה תחת הרגליים שלו.בקליניקה שלי, אני רואה את זה בכל יום. אנשים מגיעים כשהם אובדי עצות, לא כי אין להם לאן ללכת, אלא כי הנעליים שהם נועלים פשוט... לוחצות להם. הן לא שלהם.
הגיע אלי בחור צעיר, נקרא לו עומרי. הוא היה חייל משוחרר, מוכשר בטירוף, אבל משהו בו היה כבוי. הוא דיבר על לימודי משפטים כי "זה מה שעושים אצלנו במשפחה", אבל הגוף שלו שידר מצוקה.
פרסתי בפניו את ערכת "בדרך שלך". ביקשתי ממנו לבחור קלף אחד שמתאר איך הוא מרגיש כשהוא חושב על העתיד שלו. הוא שלף קלף שמציג זוג רגליים קטנות של ילד, שמנסות להיכנס לתוך נעליים של אדם מבוגר, נעליים כבדות וגדולות מדי.הוא הסתכל על הקלף ושתק. אחרי דקה הוא אמר משפט שצמרר אותי:"ענת, אני כל החיים מנסה למלא את הנעליים של אבא שלי. אני הולך ומועד, הולך ומועד, וכל מה שאני רוצה זה פשוט לחלוץ אותן וללכת יחף. לראות בכלל איך נראה החול מתחת לרגליים שלי, לא דרך העור הכבד הזה".באותו רגע, הדימוי של הרגליים בתוך הנעליים הזרות עשה את כל העבודה. לא היינו צריכים לנתח את היחסים עם אבא במשך שעות. הוא ראה את ה"זיוף" מול העיניים. משם, הדרך למצוא את "זוג הנעליים" שבאמת מתאים לו, הייתה קצרה מתמיד.
הערכה הזו עוסקת בתנועה. ברגליים שלנו, שנושאות אותנו לכל מקום, ובנעליים שאנחנו בוחרים (או שבוחרים עבורנו) לעטוף בהן את המסע.
העבודה עם הדימויים של הרגליים והנעליים עוקפת את הראש ומגיעה ישר ליציבה שלנו בחיים. כשמטופל רואה את הרגליים שלו על הקלף, הוא פתאום מבין לאן הן באמת רוצות ללכת.
כשאתם מסתכלים על הדרך שלכם היום – האם הנעליים שלכם נוחות לכם? האם הן משאירות סימנים של עייפות או שהן נותנות לכם תנופה? ואם הייתם יכולים לשלוף עכשיו קלף של "רגליים" – לאן הן היו פונות?
שלכם,ענת.
