אני מודה, לקח לי זמן לשבת ולכתוב את המילים האלו. מטבעי אני אדם שפחות אוהב להיות בפרונט ולהיחשף, אבל אחרי שליוויתי ייעצתי ושיווקתי כל כך הרבה ערכות למטפלים, מאמנים ויועצים, הבנתי שיש כאן "פיל בחדר" שחייבים לדבר עליו.
אנחנו הולכים להשתלמויות, קונים כלים מקצועיים, מתלהבים מערכת קלפים חדשה ביום שקנינו אותה... ואז מגיעים לקליניקה, והקלפים נשארים עמוק במגירה.
למה זה קורה לנו? הרי אנחנו יודעים כמה כוח יש לכלי הזה. מתוך ההיכרות שלי עם השטח, הנה 3 הטעויות הכי נפוצות שגורמות לנו להשאיר את הקלפים סגורים, ואיך אפשר לעשות את זה אחרת:
1. אנחנו מחכים ל"רגע המושלם"הרבה מטפלים חושבים שצריך איזו אווירה מיסטית או רגע דרמטי בטיפול כדי להוציא קלף. האמת היא, שדווקא כשהשיחה נתקעת, כשהמטופל עונה ב"לא יודע" או כשיש שתיקה מביכה – זה הרגע המושלם. הקלף לא צריך הכנה מראש, הוא פשוט כלי לעקוף את המחסומים של השכל ולגשת ישר לרגש.
2. אנחנו מסבכים את ההוראות (ומאבדים את הספונטניות)לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להמציא "תרגיל" מורכב. פריסה של 5 קלפים, שאלות מובנות מראש, תהליך שלם. זה יוצר כבדות. לפעמים כל מה שצריך זה לפרוס את הקלפים הפוכים ולהגיד: "בוא תבחר קלף אחד שיספר לי איך אתה מרגיש היום". הפשטות היא זו שמייצרת את הקסם.
3. אנחנו פוחדים לאבד שליטה על הפגישה זו אולי הנקודה הכי רגישה. יש פחד שאם נוציא קלף, הפגישה תלך למקום לא צפוי שלא נדע איך להכיל. כשלמדתי לטוס והתחריתי באליפות, הבנתי משהו מדהים על פחד: הדבר שהכי מפחיד אותנו הוא לא להיות באוויר, אלא הרגע הזה שבו מנתקים את הגלגלים מהמסלול ומשחררים את האחיזה בקרקע. בקליניקה, זה בדיוק אותו דבר. הקלף הוא לא איום על המקצועיות שלכם, ולא לוקח מכם את השליטה. להפך – הוא המסלול שמאפשר למטופל שלכם להמריא. ברגע שתסמכו על עצמכם כמטפלים, תראו שהקלף פשוט עושה עבורכם את רוב העבודה הקשה של "לפתוח את הלב".
בדיוק מהמקום הזה, של הרצון לשחרר תקיעות ולהכניס עומק אותנטי לכל פגישה, יצרתי את הערכות: "מי אני?" ו"הדרך שלך" הן נועדו להיות אינטואיטיביות, חדות, וכאלה שמייצרות פריצות דרך כבר מהשליפה הראשונה.
אל תשאירו את הכלים שלכם במגירה. תנו להם, ולמטופלים שלכם, להמריא.
