מה שקופסת נעליים אחת יכולה לספר על הלב שלך
לפעמים, מילה אחת בחדר הטיפולים יכולה לקחת שעות. אבל תמונה אחת? היא מקצרת את הדרך בשניות, ישר לוריד. השבוע קיבלתי הודעה ממטפלת שמשתמשת בערכת הקלפים שלי .
היא סיפרה לי על לקוחה שישבה מולה – אישה מרשימה, כזו שהחיים שלה נראים מהצד כמו קטלוג. הכל מסודר, הכל "נכון", אבל העיניים שלה היו כבויות.הן דיברו על תקיעות, על תחושה שהחיים עוברים לידה. בשלב מסוים המטפלת פרסה את הקלפים וביקשה ממנה: "אל תחשבי. פשוט תבחרי את הנעל שמרגישה לך כמו החלומות שלך".
היא שלפה את הקלף של נעלי העקב האדומות והאלגנטיות, אלה שסגורות בתוך הקופסה.
היה שקט ארוך בחדר. האישה ליטפה את הקלף ואמרה בשקט: "זאת אני. אני הנעל האדומה הזאת. יפה, יקרה, מלאה בתשוקה – אבל חיה בתוך קופסת קרטון. אני מחכה לאירוע מיוחד כדי לצאת החוצה, אבל האמת היא שאני פשוט מפחדת. אני מפחדת שאם אני אצא מהקופסה ואתחיל לצעוד, אני אהיה 'יותר מדי'. שכולם יסתכלו עלי".ואז היא עשתה משהו מעניין. היא הניחה ליד הקלף הזה קלף נוסף מהערכה: הנעל עם האבנים הצבעוניות. הנעל הזו שצועקת נוכחות, שיש בה משהו כמעט פרובוקטיבי, אולי אפילו "חצוף"."הנה הפחד שלי", היא אמרה. "אני מפחדת שאם אני אצא מהקופסה האדומה והבטוחה שלי, אני אהיה האישה הזאת. ה'פרחה'. זאת שלא דופקת חשבון. זאת שכולם מרכלים עליה שהיא זולה או נועזת מדי. אז אני מעדיפה להישאר סגורה, עטופה בנייר משי, ולא ללכת לשום מקום". באותו רגע, המחסום נפרץ.
הן לא היו צריכות לדבר על "ביטחון עצמי" במושגים יבשים. הן דיברו על הבחירה בין הקופסה לבין החופש לנעול את האבנים הצבעוניות ולצעוד איתן בגאווה. הקלפים האלה לא נוצרו כדי להיות קישוט. הם נוצרו כדי להיות המפתח לקופסאות שאנחנו סוגרות בהן את עצמנו. כי בסוף, נעל אדומה שלא נוגעת באדמה היא רק חפץ. אבל אישה שמעזה לנעול אותן? היא סיפור שלם.
