מכירה את הרגע הזה? את עומדת ליד הדלת הסגורה שלו, או יושבת איתו באוטו בדרך לחוג, ושואלת את השאלה הכי תמימה בעולם: "נו, איך היה היום?". ובצד השני? קיר. שתיקה. במקרה הטוב "בסדר", במקרה הפחות טוב "לא יודע", ובמקרה המצוי – הוא פשוט שם אוזניות ומסתכל מהחלון.התחושה הזו, שאיבדנו את המפתח ללב שלהם, היא אחת התחושות הכי מתסכלות שיש. במיוחד לנו, המטפלות, היועצות והאמהות, אלו שרגילות להיות ה"מנווטות" של המשפחה או הקליניקה. פתאום, בתוך הערפל של גיל ההתבגרות, המילים שלנו פשוט לא עוברות את הצד השני.