תסתכלו על התמונה הזו לרגע. באמת תסתכלו. הם לא צועקים, הם לא הופכים שולחנות, הם לא "ילדים בעייתיים". הם הילדים ה"טובים". אלו שיושבים בשקט, שרכונים על הספרים, שמתאמצים עד שהורידים בצוואר נמתחים. אבל אם תתקרבו קצת, תוכלו לשמוע את השקט הרועש של הייאוש שלהם.הם טובעים. הם טובעים בציפיות, הם טובעים בעומס, הם טובעים בתוך עולם שדורש מהם להיות "הכי" – הכי חכמים, הכי מקובלים, הכי חזקים. והם? הם רק רוצים לנשום. הם רק רוצים שמישהו יניח יד על הכתף שלהם ויגיד: "אני רואה כמה קשה לך. אני רואה כמה אתה מתאמץ. זה בסדר לא להיות בסדר". התסכול הזה הוא לא עצלנות. הוא עייפות של הנשמה.